מדע וטכנולוגיה – טור #4

חברי היקר שחף רודברג שלח לי את הקטע הבא בו איירה גלאס, שדרן הרדיו, ״הסנדק של הפודקאסטים״, מספר על הפער בין תהליך יצירתי לטעם – ולמה הפער ביניהם גורם לנו לנטוש . It got me thinking… האם פה בעצם טמונה הבעיה שבלמידה בגיל מאוחר? אתחיל בסיפור קצר ברשותכןם:

כל חיי רציתי ללמוד לנגן על פסנתר. ממש אבל, ממש ממש. זה לא הסתייע ובגיל 18 מצאתי את עצמי עם כסף משלי, וחסרת יכולת לבטא את הקול המוזיקלי שהייתי בטוחה שטמון בי. לא היה לי פסנתר, אז החלטתי ללכת על כלי יותר נייד ולקחתי שיעורי גיטרה. השיר הראשון שהמורה שלי, ליאור, בחר עבורי היה ״אם תלך״ של עידן רייכל. לקחו מספר שבועות עד ששלטתי בפריטה הפשוטה ובארבעת האקורדים. מכאן הכל הסתבך: שירים בעלי מקצב מורכב או מהלך אקורדים שדרש וירטואוזיות ריפו את ידיי. הרי מה שאני שומעת ברדיו ומה שאני מנגנת הם ממש לא אותו הדבר. קפיצה קטנה כמעט עשרים שנים קדימה ועדיין הקושי העיקרי בלימודי הנגינה עבורי הוא הגישור בין הפער של ״איך זה נשמע בהקלטה״ ל״למה זה גרוע כשאני מנגנת את זה״. 

ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו צוברים עוד ידע על איך העולם אמור להישמע, להיראות, להיכתב… ואנחנו צריכים להדביק פער הרבה יותר גדול בין התיאורטי למעשי, אנחנו תובעים מעצמנו רמת דיוק שתלמיד כיתה ג׳ אולי לא היה דורש מעצמו. האם זו הסיבה לקושי ללמוד כישורים חדשים בגיל מבוגר? או שבאמת תהליך הלמידה ויצירת הקשרים הבין-נוירונליים בדעיכה משנות ה-20 לחיינו?

למורה שלי לפסנתר היו שני כלים בארגז כדי לעזור לי להתגבר על הכשל הזה:

1. לנגן מנגינות קצרות שאני לא מכירה. בספרן First Solo Book של אנג׳לה דילר ואליזבת׳ קווייל אפשר למצוא מנגינות קצרות לילדים, באורך של כמה תיבות כל אחת. המורה שלי ביקשה שאנגן כל יום יצירה אחת מתוך הספר. מדובר בכמה דקות בודדות בהן אני נדרשת לנגן יצירה שאני לא מכירה ועל כן אין את אפקט ה״טעם״, אין לי ייצוג קוגנטיבי של היצירה הזו ועל כן אין סטנדרט בו אני נדרשת לעמוד. אם נחבר את זה לעקרון אחר של יצירת הרגלים – אפשר ״לעגן״ את ההרגל הזה לאירוע אחר ביום. לדוגמא: כל יום לפני שמתיישבים לאכול צהריים, מנגנים יצירה אחת. Voila.
2. חזרה על חומר השיעור בבית. מכירים את ההיפותזה הזו שהאופן בו לומדים צריך להיות כמה שיותר זהה לסביבת הבחינה? באחד המפגשים האחרונים בשיעור דיברנו על ה״נעיצה״ שצריכה לקרות אחרי השיעור, והעברה של הלימוד מהסטודיו לפסנתר שבבית. העניין הוא שאני חוזרת מהשיעור לרוב באיזור 21:00 וחבל על יחסי השכנות. דריה הציעה שאנסה פשוט לשבת ליד הפסנתר ו״לדמיין״ את הנגינה. זה יכול להיות גם ממש בלי להניח את הידיים על הפסנתר, זה יכול לקרות בכל שעה שהיא. בגלל שאני בכל-זאת בוגרת מדעי המוח, חיפשתי את המאמרים המצביעים על כך שאימון מנטלי שקול (או תורם) ללמידה וגיליתי שזה לא כל-כך פשוט: היו מחקרים על פסנתרנים שהראו ששילוב בין אימון מנטלי לאימון פיזי דווקא פוגמים במספר פרמטרים כגון כמות הטעויות, מהירות הנגינה וכד׳, היו מחקרים שהראו שאימון מנטלי יעיל רק במידה והוא מלווה בעזרים אודיטוריים (כלומר היצירה או הקצב מתנגן ברקע) או ויזואליים, היו מחקרים שטענו שזה מאוד תלוי ביכולת ובכשרון של המבצע (Like Doh), במטא-אנליזה מטעם ארגון מורי המוזיקה הקנדי , דווקא הדגישו שיש ככל הנראה טעם בשילוב אימון מנטלי עם פיזי.

איך זה קשור לטכנולוגיה? קיימות מספר פלטפורמות ללימוד פסנתר או גיטרה אונליין – סימפלי (Formerly Joytunes) היא המוכרת שבהן פה בארץ, אבל יש גם את Skoove, Yousician, ועוד. האפליקציות האלה החלו מלכוון לקהל שגם יכול לשלם על השימוש באפליקציה – כלומר לרוב מדובר באנשים בוגרים שרוצים ללמוד לנגן. מה הבעיה? מצד אחד, המוטיבציה ללמוד היא כנראה הטעם שלנו, רצון לנגן שירים שאנחנו מכירים. מצד שני – היכולת להגיע לרמה גבוהה בשירים הללו בדיוק, היא כנראה הנמוכה ביותר! מה שסימפלי ניסו לעשות זה לגרום גם למשתמשים הכי בלתי מנוסים להצליח ללוות שירים מאוד מוכרים ובעצם לייצר תחושת הצלחה מיידית, זה מתוך מדריך ישן שלהם למורים לפסנתר המשתמשים באפליקציה ככלי עזר עבור התלמידים:

One of the most fun things about starting to play music is playing songs you know. This is why we put hits and all-time favorites right from the start, aside from classical repertoire and necessary exercises – your students will be thrilled to get a chance to practice and learn the latest hits they know by heart with full accompaniment music… We currently have well over 400 songs/exercises to choose from, while more are added on a weekly basis.

אני חייבת להודות שאני עדיין אישה של מורה פרונטלית, אבל ראיתי את זה קורה עם תלמידים אחרים וזה מדהים כמה חזקה התחושה שהם מלווים שיר שהם מכירים, גם אם זה רק אקורד פה אקורד שם. זה מחבר אותי גם לחשיבות העצומה של Delight במערכות מורכבות, וכמה לפעמים צריך לבחור בדרך הכי delightful, גם אם היא נראית הכי בלתי אפשרית. 

בן זוגי היקר שכבר חפר את האינטרנט ומכיר בו כל פינה, עשה גם את הקישור למאמר הותיק והמוכר (למפתחים שאוהבים לחפור את האינטרנט) הבא. במאמר הזה, Steve Yegge שעבד באמזון – כותב על החשיבות של למידה ואימון של מפתחי תוכנה, בהקבלה ללמידה ואימון של מוזיקאים. מצאתי בו כמה תובנות שאני ממש מאמינה בהן בהקשרי למידה באופן כללי, לא רק לטכנולוגיה ולא רק למוזיקה.

בונוס לקריאה נוספת: הספר ״The Power of Habit״ של צ׳ארלס דוהיג על איך הדרך לייצר הרגלים בצורה אפקטיבית.