איפשהו בשנת 2012 גיליתי שאני אוהבת אוכל הודי. בניגוד לרבים מהאנשים שמקיפים אותי כיום, מעולם לא הייתי בהודו; לא מפאת חוסר רצון, פשוט עניין של "גורל", אם נקרא לזה ככה. אבל עדיין, האוכל ההודי וכל האווירה שסובבת אותו: אכילה בידיים, הישיבה המזרחית בטמפרטורת גוף ולא במזגן – היא משהו שמאוד קוסם לי. אני לא זוכרת הרבה מעלילת ספרים שאני קוראת, אבל דווקא מבאדולינה (שזה ספר שבאופן כללי לא יכולתי לסבול), אני זוכרת איך האכילה בידיים תוארה כפעולה שיש בה הנאה אמיתית, ואני חייבת להסכים.
"המרכיב הסודי" הוא סרט דוקומנטרי המלווה את הבעלים של אותה מסעדה שהכירה לי את נפלאות האוכל ההודי: 24 רופי. האוכל, ההגשה היישר מהסירים, הישיבה המזרחית והעובדה שאת קירות החדר תמיד מעטרות עבודות אמנות מקומיות הן תענוג גם עבור מי שלא היה בהודו (ואולי אגלה יום אחד שגם עבור מי שכן), שלא נדבר על הצ'אי המושלם שעוד לא הצלחתי למצוא בשום-מקום אחר. אפילו את הוריי לקחתי לשם, ועל-אף השוק הראשוני שחטפו מהקונספט של ישיבה על מחצלות וכריות – הצליחו להשתחרר ולהנות לא רק מהאוכל אלא גם מהאווירה הנינוחה.
אורי ונטע, הבעלים של המסעדה, לקחו איתם גם את לילך, סועדת וצלמת, למסע בעקבות המרכיב הסודי – באוכל, אולם גם בחיים. בעוד שנדמה שהסרט פותח דווקא במסע קולינרי אשר המשתתפים בו צדים את התבלין הסודי בשווקי הודו, הוא מסתיים במסע רגשי הננעל בביקור באשראם של אמה. המצלמה תופסת אנשים מן הרחוב אולם גם מקובלים הודים כגון אמה עצמה ושרי שרי ראווי שנקאר שמספרים מהו המרכיב הסודי בחייהם, והתשובות לא מפתיעות בפשטות ובכנות שלהן: אהבה, מדיטציה, הכרת העצמי.
לכאורה, זהו סרט קטן ופשוט על סיפור ידוע ומוכר, אולם קלישאות הפכו לכאלה בזכות אמיתותן, כך אומרים. בסוף הסרט מצאתי את עצמי דומעת מכיוון שהוא נתן ביטוי ללבטים פנימיים אינסופיים: כמה חוויות החיים שלך מהוות את התבנית לגידול העצמי הבוגר שלך, כמה עדיין אותן חוויות ילדות משפיעות עליך כבוגר וגם כמה קשה להשתחרר מהתבנית הזו ולצמוח ממנה מבלי לפורר אותה לחלוטין.
מומלץ.
Shahar Rodrig 