While We’re Young / 2014

אני חושבת שהסרט האחרון שהעלה בי כזו תמיהה ואז כעס ואז התמרמרות ואז חמלה והבנה שבסופו של דבר מדובר בסרט מעולה כי הוא מעלה קונפליקט אמיתי זה סלסט וג’סי פור אבר. אפילו לא כתבתי עליו מרוב שהוא הכעיס אותי, ותכל’ס אלה הסרטים שצריך לכתוב עליהם – בדיוק אלה שמעבירים קטטר דרך הנשמה שלך ומנקזים את כל החרא שנמצא שם.

אני אגיד עכשיו משהו שחורג מהקונצנזוס בקרב אלו ש”מבינים” – אבל אני ונוח באומבך מעולם לא הסתדרנו. לא בגרינברג, לא בפרנסס הא וגם לא בבועטים וצורחים. רק עכשיו, כשאני עוברת על מכלול היצירה השלם שלו בפעם הראשונה, אני קולטת שהוא ביים את “התיקונים” של פראנזן וזה כל-כך לא מפתיע אותי, ובבד בבד מעורר בי בחילה. מתאים לך, באומבך, להרוס את פראנזן. אבל אני גם סקרנית לבהות בעיי החרבות מתגבשים לכדי יצירת מופת. עדכונים בהמשך.

לענייננו, כל עוד אנחנו צעירים. באומבך מלווה זוג בני ארבעים דרך חייהם השגרתיים: הבעל ג’וש (בן סטילר) מרצה באוניברסיטה ומביים את סרטו הדוקומנטרי מזה תשע שנים ללא קץ נראה לעין, האישה קורנליה (נעמי ווטס) עוזרת לאביה הבמאי להפיק את סרטיו הדוקומנטריים; משפחה שכל כולה עיסוק באנשים ובטבעם. ג’וש פוגש באוניברסיטה זוג צעירים: ג’יימי (אדם דרייבר) ודארבי (אמנדה סיפריד). בעקבות שני הצעירים הללו הם נוטשים את חיי המבוגרים שלהם ומצטרפת לתנועת ההיפ(סטר)ים של ניו-יורק. הם רוכבים על אפניים ברכבי העיר, עוברים טקסי טיהור, בונים רהיטי עץ, מאזינים לתקליטים ובסופו של דבר גם מתלווים לזוג הצעירים במסעם אחר צילום סרט דוקומנטרי משלהם.

אלא שהשניים נופלים לתרמית מתוכננת היטב של דור ה-Y. הרי בני ה-20 וה-30 של היום יעשו הכל כדי להשיג יותר בפחות זמן. הם ישתמשו במילים יפות כמו “טבעי”, “קהילה”, “אותנטי” תוך כדי שימוש בכל אמצעי הטכנולוגיה שהרסו הרבה (ולא אגיד כל חלקה טובה) של אותנטיות אמיתית. אל תשקר לנו, קייסי נסטאט.

באותו הקשר, ממליצה לקרוא את טור הדעה של פיטר באפט, הבן-של, מ-2013. באפט מדבר על משמעותה של “תרומה” בעולם המודרני – איך מדובר בסופו של דבר בכסת”ח לרעות החולות שהנחילו אותם תורמים גדולים לחברה.

השבוע חגגתי יום הולדת. שאלו אותי בת כמה אני, רציתי לצרוח ארבע-עשרהההה, אבל השתהיתי קצרות ועניתי: 29. כל פעם ששאלו השתהיתי. אני חושבת שבני דורנו, אולי אפילו יותר מקודמינו, מרגישים ילדים בגוף של מבוגרים. נולדנו לפער הזה שבין אין-טכנולוגיה ליש-טכנולוגיה. אנחנו, יותר מהילדים של היום – מכירים בפער הזה. התמכרנו אליו. ולכן אנחנו גם חושבים שהכל אפשר, כי תראו לאן הגענו בעשרים פאקינג שנים. מקלטות לדיסקים, מדיסקים לקבצי mp3, מקבצים לסטרימינג ומסטרימינג לעננים. מקולנוע לקאזה, מקאזה לטורנט ומטורנט לפופקורןטיים. הרי אפילו לקולנוע אנחנו מזמינים כרטיסים אונליין.

באומבך מתייחס לפער הזה של לבלוע את העולם אל מול להרוס אותו, הוא יוצר תמונה עגומה שלנו, של קהל היעד של הסרטים שלו – ולכן הסרט הזה הוא גלולה מרה: לבלוע, לעכל, ולקבל. יש משפט שחוזר על עצמו בסטרטאפ ניישן – אנחנו רוצים להשתמש בכלי, אבל לא להשתעבד לו. ואני אומרת: Pray what you preach.

One Comment

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s