Inside Out (2015)

מוכרת הכרטיסים מבקשת ממני תעודת זהות לפני הכניסה לאולם ולרגע אני מתבלבלת; “לא הגעתי לאינסייד אאוט?”, “כן, כן” היא אומרת, “אבל ההקרנה הזו מיועדת לבני 21 ומעלה”. אני חושבת לעצמי שזה מוזר, ונכנסת לאולם. ובעצם זה לא כזה מוזר: הקרנת סרט ילדים שנוצר עבור ועל-ידי מבוגרים – למבוגרים בלבד שמחפשים את הילד שבתוכם. איך אצלנו לא חשבו על זה?

אני, שלא מצליחה בדרך-כלל למצוא את המבוגרת שבתוכי, שמחה ללכת לראות כל סרט של פיקסאר, אז מצאתי אולם בסן פרנסיסקו שמקרין סרט על מעבר לסן פרנסיסקו. זו הייתה חויה לשבת בקהל מלא באנשי המפרץ ולשמוע אותם צוחקים מבדיחות על העיר שלהם – תלולה, מלוכלכת, אפורה, ישנה ומלאה באנשים מזוקנים (AKA היפסטרים/יאקים). גם אני שפה רק חודש, כבר מרגישה שיש לי הזכות לצחוק על העיר הזו על כל מוזרויותיה.

למעשה, הגיבורים האמיתיים של הסרט הם 5 דמויות מפתח שיושבות בתוך המוח של ריילי, אבל גם בשל כל אחד ואחת מאיתנו: אושר, עצב, כעס, גועל ופחד. אם לומר את האמת, בתור בוגרת פסיכוביולוגיה אני חייבת לומר שהתחקיר די מקיף ואם נלך לפי ששת הרגשות של אקמן, הכותבים פספסו רק אחד: פליאה (או הפתעה, איך ששתרגמו Surprise). כמובן שיש חילוקי דעות ואלה שאומרים שפליאה מגולמת ביתר החמישה. בכל אופן, ששת הרגשות של אקמן מתארים את ששת הרגשות הבסיסיים ביותר לכל תינוק, גם במחקרים שנעשו על תרבויות מרוחקות ומבודדות. מסתבר שכל אדם באשר הוא יודע להביע את ששת הרגשות הללו והם – גם לפי הסרט, מהווים את הדשבורד הבסיסי ביותר שלנו שעם הזמן משתדרג לתמהילים שונים של הששה.

עד מעבר המשפחה לסן פרנסיסקו, אושר (ג’וי) הוא הרגש ששלט ביד רמה בלוח המכוונים של ריילי. כל הזכרונות שלה, כולל זכרונות הליבה, אלו שבונים את היסוד לעקרונות החשובים לה: משפחה, חברות, ספורט, וליצנות – כולם צבועים בצבע הצהוב, השמח. לעצב (סדנס) אסור לגעת בזכרונות האלה, שעברו כבר אנקפסולציה לתוך כדורים – מחשש שהיא תצבע את הזכרון בכחול עצוב. שורה של טעויות מובילה לכך שאושר ועצב עוברות אחסון לתוך עולם זכרון הטווח הארוך ובהיעדרן, עצב, גועל וכעס מביאים את ריילי לשורה של תגובות חריגות ושריפת כל איי הזהות העצמית שלה. לאורך כל הסרט, ג’וי וסדנס מנסות לעבור אחזור לתוך מרכז השליטה ולהביא איזון לנפשה של ריילי לפני שכל הגשרים יישרפו והיא תהפוך לאישה מרירה.

עבורי, החלק המרגש ביותר היה המפגש עם החבר הדמיוני של ריילי, בינג בונג. בתור ילדים אנחנו עוברים כל-כך הרבה חוויות שלא מאוחזרות אלא באמצעות אחרים: סבא, סבתא, הורים, אחים גדולים. הבסיס הזה, איי הזהות העצמית שלנו, מורכבים מכל-כך הרבה אירועים קטנים שאנחנו לא מודעים לקיומם חוץ ממה שמופיע אחר-כך בתמונות. וזה הולך ומשתנה – תינוקות שנולדו היום בטח יזכרו הרבה מילדותם באמצעות עדכוני פייסבוק של הוריהם הטריים, ואולי אפילו יבוא יום ולפעוטות תהיה דרך לפרסם פוסטים בעצמם ולהיזכר בפעם-המאוד-מרגשת-ההיא-כשהצלחתי-לעמוד-בלול. השטאג.

הגשר הזה ללוח האם הוא כמעט ודמיוני בעצמו – קשה מאוד לראות אותו, כל שכן לעבור אותו. יש רגעים שהוא מרגיש לי מיסטי, וכל מדע הפסיכולוגיה הופך באחת לפסאודו מדע עבורי. תמיד היו לי יחסי אהבה-שנאה עם המקצוע אותו למדתי (אמנם רק תואר ראשון, אבל בכל-זאת), ואני תוהה אם להבין משמעותו גם להרוס: להבין איך אנחנו עובדים, להבין איך מוזיקה מענגת, איך אוכל טעים, איך נופים עוצרים נשימה… למה להבין אם אפשר פשוט לחיות?

ובכן, האם אינסייד אאוט הוא הסרט הטוב ביותר שפיקסאר עשו? לא. צעצוע של סיפור 3 עדיין לוקח לדעתי ובהליכה. פיקסאר יצרו סרט נהדר ומצחיק, אין ספק, על החיבור בין הזכרונות שלנו למי שאנחנו, על ה-Theory Of Mind ואיך הפרשנות שאנחנו נותנים לאירועים מעצבת את התגובות שלנו, על איך בבסיסנו נמצא איזשהו גרעין שמורכב מחוויות שאנחנו לא בהכרח זוכרים אבל שיש לו כוח מעל לכל שיעור. ובעיקר בעיקר – איך גם לחלקים העצובים שבנו יש כוח חיובי.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s