יונה / 2014

גם במותה, יונה וולך מקבלת המון תשומת לב. המון מילים, המון צלילים, המון זמן מסך מקבלת המשוררת הזו – המתה, החיה.

זה קצת אבסורד שדווקא היא שחייתה חיי בוהמה על התהום, על הקצה – נפטרה בסופו של דבר ממחלה ארורה אך שגרתית כל-כך; ממש מוות “משעמם” של אנשים “רגילים”. מקוננת בי תחושה שהסרטן הוא לא מה שבאמת הרג אותה; בסופו של דבר, היא הייתה ילדה קטנה שפשוט לא יכלה יותר בלי אבא ובלי אמא, שכן נפטרה כ-4 חודשים בלבד לאחר פטירת אמהּ איתה חיה כמעט כל חייה.

יונה עברה ארבע הפלות בחייה ושיריה גם מזכירים את האמהוּת. גם הסרט היטיב לגעת בנקודה הזו. אני חושבת שיש משהו אבולוציוני בקשר ביניהן – בעוד אמהּ הייתה חולה ויונה דאגה לה, קשה להאמין שיונה עצמה הייתה שורדת בלי מישהו שיטפל בה. נוצרה ביניהן מעין סימביוזה שאני מדמיינת לעצמי שהייתה קשה אך הכרחית לשתיהן.

אֲנִי מֻכְרָחָה פַּעַם נוֹסֶפֶת
לְהִזָּכֵר בִּבְנִי אַבְשָׁלוֹם
שֶׁשַּׂעֲרוֹתָיו נִתְפְּסוּ בְּרַחְמִי
וְלֹא יָצָא לִי
לִגְמֹר אֶת אַבְשָׁלוֹם בְּנִי
אֲנִי בּוֹנָה אֶת אֶפְשָׁרֻיּוֹת הַרְגָּשָׁתִי
הָרַחֲמִים שׁוֹטְפִים בִּי
וְהָרָעָב הָאֶפְשָׁרִי
רְצוֹנוֹת הַתּוֹרָשָׁה
וְאַבְשָׁלוֹם שֶׁלֹּא הֻרְשָׁה
בְּגִלְגּוּל אַחֵר אַבְשָׁלוֹם יִהְיֶה
אֲהוּבִי וַאֲנִי אָחוּשׁ זִכְרָהּ
כְּשֶׁאַבְשָׁלוֹם אֲהוּבִי
תְּחוּשָׁה גּוּפָנִית אוֹ אֵיךְ בִּטְנִי
רֵיקָה מֵאַבְשָׁלוֹם בְּנִי
סִדּוּר שֶׁל כּוֹכָבִים
נוֹפְלִים וְחֶרֶב מַכָּה
בַּמַּגְנֶט עַל לִבָּהּ
הַרְגָּשָׁה מְדַיֶּקֶת:
בַּמֶּה תִּלָּחֵם
וְעַל מַה תָּנוּחַ
הָרוּחַ
לְאָן תִּשָּׂאֲךָ
הָרוּחַ בְּנִי. (אבשלום/יונה וולך)

הסרט. את “יונה” ראיתי בסינמטק חולון כשלוש שנים לאחר שצפיתי בשבעת הסלילים של יונה וולך בסינמטק תל-אביב. יש בסרטים האלה מבין השלמה אחד של השני: בעוד שבעת הסלילים מתאר את מותה של יונה, “יונה” מתאר את חייה. באיזשהו מובן, הסרט העלילתי הוא דווקא יותר מיושב ופחות מעורפל מהדוקומנטרי – המשפטים נכתבו ותוסרטו כדי שאולי נחשוב שהבנּו משהו, הדוקומנטרי דווקא מנסה לערפל עם הוידאו ארט והקול של יונה ברקע מדברת על הקשר המיסטי שלה עם אלוהים, עם המיניות, ועם מה לא….

בשני הסרטים הצילום וההפקה נהדרים; הדוקומנטרי מלווה בארט הנפלא של Jewish Boy שמעודד יחד עם קולה של יונה את האוירה המסתורית הזו, כהולך ביער סבוך, מתוסכל ומיואש שמא לא תבין אף פעם מהיכן היציאה. העלילתי מגובה בליהוק מצוין של נעמי לבוב.

לא יכולתי לעשות עם זה כלום
אתה שומע לא יכולתי לעשות עם זה כלום
זה היה אצלי בידים
ולא יכולתי לעשות עם זה כלום
ולא יכולתי לעשות משהו
אתה שומע יכולתי לגמגם
מה רציתי להגיד
יכולתי להרגיש הכי רע שאפשר
ופתאום אתה עומד כמו ילד קטן
בסינור לצוואר וחוזר על השאלה
מה עשית עם זה שואלים
לאן בזבזת את כל זה, היה לך סיכוי
ועכשיו תצטרך להתחיל הכול מחדש.

האולם. הסינמטק בחולון היה חצי-מלא בבני גיל הזהב אחרי כמה מאות הקרנות ברחבי הארץ. אחרי 100 דקות, כשהכתוביות עוד רצות על המסך, נשארתי לשבת ולבהות ולחשוב. בסינמטק תל-אביב, גם שלוש שנים אחרי, אני חושבת על תחושת ה”לראות ולהיראות”, על הדחיפות לצאת החוצה בסוף הסרט, על האולם הגדוש במבקרים בכל הגילאים ובעיקר סביב ה-30. אני חושבת על השקט הזה בחולון שהיה הכרחי ככלי קיבול לסרט לעיס על אישה קשה לעיכול.

החיים הכתיבה. החיים היו הכתיבה בשביל וולך. היא כתבה בקצב בו חיה, או חיה בקצב בו כתבה. אני מקנאה בה שיכלה להפיק כל-כך הרבה, אבל בו בזמן גם סולדת מהדמות הזו שיש בה מן הדוחה והקיצוני האקסצנטרי. קיצוני להכעיס. יש שקוראים לזה מסכנוּת וטוענים שיש לרחם עליה. אני לא מרחמת. אבל גם מפחדת להתקרב מדי, שלא אמצא בה ראיה.

סוף. אסכם כפי שהשכיל לסכם את הסרט ניר ברגמן:

הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ
הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ
הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה
מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית
הַבְּרִיאָה
בְּרָא אֶת עַצְמְךָ
זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר
הַיָּחִיד
שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא
כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ
גַּלֵּה אוֹתוֹ
הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה
הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ
כְּעַל שִׁעוּר רַע
עַל מַה שֶׁהָיָה
כְּעַל עֹנֶשׁ
הַרְחָקָה
עֲמִידָה בַּפִּנָּה
נוֹקְאַאוּט בַּסִבּוּב הָרִאשׁוֹן
תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא
כְּאֶחָד שֶׁחָלָה. (החיים שיש לך / יונה וולך)

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s