2022ing – סיכום שנתי

איכשהו, 2022 נדמית לי ארוכה הרבה יותר משנים קודמות. כשאני חושבת על תחילת השנה, למוזיקה שהקשבתי לה, למשימות שהשלמתי בעבודה, קורסים שלקחתי – מרגיש לי שמדובר ב-Lifetime ago. אולי כי הספקתי לעשות כל כך הרבה דברים השנה, ניו-אייג׳ בצד – אני מרגישה שזו אולי שנת ההתפתחות הגדולה ביותר.

כמה דברים חדשים שהתחלתי או שחזרתי אליהם השנה:

לכתוב

לפני כשנתיים נרשמתי לסדנת כתיבה של יהודה גזבר. ממש דקות לפני שהסדנה התחילה – החלטתי שאני לא מגיעה. הסיפור הזה של לכתוב דברים, ״להיבחן״ עליהם, להקריא אותם מול אחרים – הרגיש לי מאיים, מפחיד, ובעיקר: הרגשתי שלא יהיה לי מה לכתוב. לא הרבה זמן לאחר מכן, כתבתי על החוויה הזו רק בפרק זמן מאוד אחר בחיי:

אין לי מה לכתוב. אין לי מה לכתוב. אין לי מה לכתוב.

״עכשיו, אתם יכולים לעצור״, תמי אמרה, עיני כל התלמידים נשואות אליה. ״תחליפו את המחברות ביניכם ונתחיל שוב. אני מזכירה לכם שגם אם אין לכם מה לכתוב – פשוט תכתבו שאין לכם מה לכתוב. הפואנטה היא לא לעצור. מת-חי-לים.״

אין לי מה לכתוב. אני לא מאמינה שאני מחליפה מחברת עם הדר הסתומה הזו, מה היא כבר יכולה לכתוב. אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב. זה לא שהמחשבות שלה מעניינות מישהו, או שהיא קוראת הרבה או בכלל רוצה לכתוב מתישהו, ואני כן. אני רוצה לכתוב. אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב. אין. לי. מה. לכתוב.

שיטוטי זכרון לכיתה ז׳

השנה החלטתי שזהו, הגיע הזמן. התחלתי סדנת כתיבה קרובה מאוד לבית, במסגרת שהייתה עלולה להיות מאיימת הרבה יותר: סדנה שיש בה כותבות וכותבים מוכשרות ומוכשרים כשד, חלקם (אם לא רובם) כבר פרסמו במסגרות שונות. כמו שאמרה אחת הכותבות בסדנא: ״אני מרגישה שכבר אין על מה לכתוב, הכל כבר נכתב״. ועדיין – מסתבר שתמיד אפשר לכתוב עוד, ושמישהו/י בעולם ימצאו את הטקסט הזה ראוי. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה…

לחזור לקרוא

לפני כעשור גרתי בנחלת בנימין 34 (מעל אופטיקה העין, האופטיקה הטובה בעולם). חזרתי לעיר אחרי 3 שנים בירושלים הקפואה, עם עבודה חדשה, בלי מעגל חברים/ות, ועם הרבה בדידות. השיר שאולי הכי מתאר את הבדידות של אותה התקופה הוא ״גברת הייטק הקטנה״. התחושה הייתה שאני הולכת מהעבודה הביתה וחזרה וזהו. את יתר החיים מילאתי בצריכת תרבות מתקדמת: המוזיקה כמובן, אבל גם סרטים, סדרות והמון ספרים. קראתי אז המון. במרוצת השנים היו לי שיאי קריאה, אבל באופן כללי ניתן לתאר את המגמה כדעיכה. ואז הגיע ״ליטרטי״ – מיזם מדהים ששם לעצמו לגלות לקוראות/ים את הספר הבא שהם חייבות/ים לקרוא.

כבר בניסיון השני נטע והצוות קלעו בול לטעם שלי עם הניקס, שכל-כך נהניתי ממנו שאפילו יצרתי לו פלייליסט. משם המשכתי לעוד כל-כך הרבה ספרים נפלאים, חלקם אפילו על גבול הספרות העיונית (דיבס).

החזרה הזו לקריאה התאפשרה גם בזכות תעדוף נכון יותר של הזמן שלי (פחות בינג׳ים של סדרות בינוניות), אבל גם ביצירת זמן פנאי לעצמי. קצת בכח. את הבקרים התחלתי יותר מאוחר, את הלילות סיימתי יותר מוקדם. גיליתי שזה אפשרי לקרוא, ואפילו הרבה. ניהלתי לעצמי תור ב-Notion, תור של סדרות, ספרים ומשימות כתיבה. הנה המצב הנוכחי שלו:

לאבד את הבושה ולייצר לעצמי הזדמנויות

אבל באמת. השנה פגשתי כמה אנשים מדהימים פשוט כי איבדתי את המחסום הזה של הבושה. כשפגשתי אחת מהן, נטע, בתחילת 2022, היא אמרה לי שרק בגיל 50 היא הבינה שלא צריך להתבייש יותר. אני שמחה להגיד שגיליתי את זה בגיל הרבה יותר מוקדם, ואני מקווה שזה גם אומר שאני בדרך לדברים טובים.

כמה דוגמאות לדברים שפתאום נפתחו השנה:

  1. ריאיונות חו״ל – ריאיינתי את מיה פרידמן מהדירטי פרוג׳קטורס. אחת האמניות האהובות עליי בשנים האחרונות שסתם, פניתי אליה באינסטה והיא ענתה והסכימה. זה היה תהליך סיזיפי כי יש הרבה יח״צ מעורב ומה מותר או אסור לכתוב. אבל עדיין – ריאיינתי אמנית חו״ל מוכרת (יחסית, במחוזות האינדי).
  2. לקטורה לליטרטי – מפה לשם, אחרי כמה פגישות, קיבלתי ערימה של ספרים הביתה והייתי צריכה לחוות עליהם דעתי.
  3. התקדמתי המון בעבודה השנה. במסגרת השנה החולפת עברתי מלהיות עובדת עצמאית שמנהלת את הזמן של עצמה לראש קבוצה בת 20 אנשים + הקמת קבוצת מוצר במקביל. ביקשתי (ונעניתי בחיוב) על כל בקשת התפתחות אישית שביקשתי ועל כך אני מברכת ומודה לצוות הנפלא של נוקלאיי. אני מרגישה שמבחינה מקצועית זו הייתה השנה הכי מקדמת ומפתחת שהייתה לי.

ללמוד לנגן, אבל הפעם באמת

לפני יותר משנתיים החלטתי לקחת את העניין הזה של לימוד נגינה ברצינות. סתם. אחת לשנה בערך ״החלטתי״ את זה. אבל הפעם ההבדל היה שנמצאה עבורי המורה המושלמת, עינב ג׳קסון כהן. בשנתיים האחרונות התקדמתי יותר בנגינה ממה שהתקדמתי ב-36 שנותיי על פני כדור הארץ. לפני כחצי שנה הייתי צריכה להחליף מורה (מסיבות טובות), ושוב נמצאה עבורי כמו באופן קוסמי, מורה מושלמת – דריה מוסנזון. בשיעור האחרון הגעתי לדריה עייפה, מותשת, ואמרתי לה שלא ניגנתי בכלל השבוע. במקום להטיף, דריה שאלה מה יעזור לי לחזור ולרצות לנגן השבוע.

מבחינתי, זה אולי הלייף האק הגדול ביותר: איך נצליח לגרום לעצמנו לרצות משהו? בלי הטפות, בלי ייסורי מצפון. אני מודה על עינב ועל דריה ❤️ פלייליסט שירי הפסנתר שלי.


איפה אני עכשיו? אני לא עובדת (סיימתי את תפקידי בנוקלאיי לפני כחודשיים), אני כותבת הרבה, אני מקשיבה להמון מוזיקה (הנה פלייליסט ה-Wrapped שלי). בפברואר אני מתחילה להיות מנטורית בתכנית של נועה גנות למנהלי מוצר בכירים. מתישהו בקרוב גם אתחיל לחפש את התפקיד הבא, אני לא שוללת שהוא יהיה אחר מאלה שעשיתי עד כה. אני מקווה שהשנה הבאה תהיה לא פחות ארוכה. שאני ארגיש שהספקתי המון, שהתפתחתי. אולי אני אכתוב משהו, אולי לא. אולי קולומבוס יתפוצץ (לטובה, לטובה), אולי לא. כמו שמיצי פייבלמן אומרת: "Everything happens for a reason".

עריכה: מוסיפה כאן גם את פלייליסט שירי השנה שלי ל-2022, לאחר שפורסם בקולומבוס מגזין מוזיקה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s