בנוסף, השקעה רבה בוזבזה על השכנוע העצמי והחיצוני שאני כבר לא QA. כלומר – רבות מן העבודות שהוגדרו קודם תחת התפקיד המקורי שלי נראו לי פתאום כמו מתכון ל"שאיבה לאחור". רוצים שאני גם אבדוק איזה באג קטן במוצר? מה פתאום! רוצים שאני אריץ איזו שאילתא בעצמי? פחח. תפקיד המוצר היה מבחינתי בעיקר מה שהוא לא: לא-QA, ומאוד רציתי לצאת מהמשבצת הזו של ה-go-to person כשמשהו לא עובד. מה שלא הבנתי הוא שמנהלי המוצר גם הם ה-go-to person כשמשהו לא עובד, רק שהיריעה והן האחריות רחבות יותר:
- דאטא שנעלם
- יכולת שלא עובדת / לא מתפקדת כראוי (נגיד: באגים בביצוע)
- פיצ'רים חדשים שלקוח מעוניין בהם
- צורך שלא נענה במסגרת פיצ'רים קיימים (נגיד: באגים בתכנון)
- טענות ומענות כלליות בנוגע לתהליך
באגים הם רק חלק קטן מתוך ה"לא עובד", וגם אליהם מנהלי מוצר מתבקשים להגיב, ובצדק. הם חלק לא קטן מהמוצר עצמו ועוד לא יצא לי לראות מוצר ממש מושלם… 🙂
אז למה אני כותבת על זה בכלל? לאחרונה נתקלתי בהרצאה של פול אדמס, מוביל המוצר של Intercom. מאוד התחברתי להרצאה שלו כי הוא דיבר על ההטיות האלה של מנהלי מוצר ג'וניורים — התחושה הזו שהמוצר של החברה הוא המרכז ושהם כמנהלי מוצר הם בעצם המרכז של החברה, התחושה שיש עבודות שהן "לא במסגרת תפקידו של מנהל המוצר", החוצפה וחוסר הצניעות שלעיתים מותכות לתוך המקצוע הזה שצריך להיאבק בהן… אני לחלוטין מתחברת למסע שאדמס מספר שעבר בעצמו – ממעצב צעיר שחושב שהמוצר חייב להיות Bulletproof גם אם יקח לו עוד חצי שנה להיות מוכן לעומת בורג מרכזי בחברה שיודע שלהוציא מוצר לא מושלם בחודש עדיף על מוצר קרוב למושלם שמאחר את השוק.
ממליצה מאוד לצפות בהרצאה הזו:
ושיהיה שבוע נהדר!
Shahar Rodrig 