סיכום שנתי ומוזיקלי לשנת 2018

 

שנת 2018 הייתה שנה של דלדול תרבותי ורוחני. אם ב-2017 קראתי אינסוף, העמקתי בתכנים ובהעשרה על אף המחסור הברור בזמן (ואולי כבריחה מההווה המעיק), ב-2018 מצאתי את עצמי סופחת כמעט כל רגע פנוי לטובת הקריירה: בין אם זו כתיבה על ניהול מוצר, האזנה לפודקאסטים שונים ומשונים, דיונים עקרים יותר או פחות בעמודי פייסבוק ובפורומים… את מעט הזמן שנותר השקעתי בזמן משותף עם בן הזוג והכלבה הקסומה-אך-ערסית שלי: קפה בוקר משותף שלא עשינו מאז השנה הראשונה שלנו ביחד, הליכה משותפת לחדר כושר (מי היה מאמין) ובהיה משותפת במסכים.

בין היתר, זה הוביל לכך ששנת 2018 הייתה שנה פחות מוזיקלית מ-2017. למרות שקרו בה ציוני-דרך מוזיקליים משמעותיים כמו פסטיבל NorthSide בדנמרק, פסטיבל AfroPunk בברוקלין והופעות מקומיות כאלו ואחרות — הרגשתי שכמעט ולא האזנתי למוזיקה. ושלא תבינו לא נכון – אני מאזינה למוזיקה כל יום, ולמוזיקה חדשה בפרט לפחות יום בשבוע (ובד"כ יותר); אבל איכשהו לא באמת הקשבתי, אלא יותר נתתי לסאונד לחלוף על פני האוזן. הייתה לי הרבה פחות סבלנות להקשיב לאלבומים שלמים ומצאתי את עצמי מזפזפת תמידית.  2018 מרגישה לי כמו השנה הכי פחות מוזיקלית שלי למרות שלושת הסטים של אזניות שמסתובבים לי בתיק.

ובכל זאת – סוף השנה – ואני מרגישה שאני חייבת לכתוב.

אלבום השנה שלא האזנתי לו השנה

בשנים הקודמות כמעט תמיד היה אלבום אחד שגיליתי באיחור והוא הפך להיות, רטרו-אקטיבית, האלבום הזכור של השנה. שנה שעברה, למשל, הייתה זו איימי מאן עם Mental Illness. השנה אני די בטוחה שמדובר במרלון וויליאמס עם ה-Make Way for Love שלו. דווקא האזנתי לאלבום כשיצא, ועוד ב-2017 מאוד אהבתי את הדואט שלו עם אלדוס הרדינג זוגתו לשעבר, אבל איכשהו ברגע האמת הוא לא תפס אותי כמו שקרה מאוחר יותר, ממש לקראת סוף השנה.

שיריו של וויליאמס ככבו גם בסדרה Wild Wild Country על קהילת הסניאסינס, מעריציו של אושו. מומלץ מאוד למי שלא צפה…

למה חשוב ללכת להופעות

ממש לא התחברתי לטייני דסק של Tyler, The Creator. הרגשתי שמדובר בעאלק-יוצר מלא בעצמו, שחושב שהצורה עולה על התוכן (מה שאגב, הרבה פעמים נכון, אבל לא כשמטיחים את זה בפניו של הלקוח/מאזין בכזו יהירות), וממש נמנעתי מלהאזין ל-Flower Boy שיצא ב-2017. ואז הגעתי ל-NorthSide בדנמרק ביוני. ושוב – בהופעה שלו מול קהל של אלפי דנים לבנבנים, הופעה ‎שדמתה יותר למופע סטנדאפ – לא לגמרי הבנתי סביב מה ההייפ. בדרך חזרה לדירת האיירבנב – כבר זמזמתי לעצמי twenty twenty twenty twenty vision…. הבנתי את האפקט שהופעה טובה יכולה לייצר; מהייטרית הפכתי למעריצה והאלבום של טיילר היה אחד המושמעים ביותר באוזניות שלי השנה.

סגירת המעגל הייתה בהופעה אינטימית יותר של טיילר ב-AfroPunk בברוקלין באוגוסט, הופעה בה הוא לא הרגיש צורך "להפעיל" את הקהל אלא פשוט עשה את מה שהוא עושה הכי טוב – להתפרע על הבמה.

מכונת הארנ'בי הגדולה

טיילר הוא רק חלק קטן מרשימת האזנה מכובדת שכמעט כולה ארנ'בי. השנה הזו הייתה עבורי (ואולי גם עבור העולם?) שנת הארנ'בי הגדולה. הרגשתי שכמעט כל אלבום שיצא נגע איכשהו בז'אנר הזה, וכמעט כל אלבום שנגע בז'אנר גם הצליח לעשות את זה טוב! שיט, האם כל מה שאני מאזינה לו הוא בעצם רמיקס של רמיקס של רמיקס? האם כל ביט הוא ביט טוב? למה הכל נעים לי באוזן? אני לא באמת יודעת, ויכול להיות שכן – הכל זה רמיקס של רמיקס של רמיקס וזה לגמרי בסדר כל עוד זה עושה טוב. אולי בשביל ליהנות לא צריך לדרג (וזו גם באיזשהו מקום הסיבה לרשימה נטולת הדירוג הזו).

בנוסף, ניזונתי מאדי שנת 2017 והמשכתי להקשיב לכמה אלבומים נפלאים שלדעתי לא קיבלו את מלוא תשומת הלב: TLC של TLC (בלי ליסה, RIP) ו-Freudian של דניאל קיסר. את קיסר אף תפסתי בהופעה ב-AfroPunk, אבל זה כבר לסיפור אחר.

בכל אופן, כדי לחסוך לכם את הניימדרופינג האינסופי, הנה פלייליסט אפל מיוזיקי לשירי הארנ'בי שאהבתי השנה.

מוזיקה לשדות תעופה

בשנה האחרונה יצא לי לנסוע לא מעט והנסיעות היו איים של מוזיקה בים היחסית שקט שהיה שנת 2018. דווקא בנסיעות העבודה מצאתי את עצמי מושקעת הרבה יותר במוזיקה – בין אם זו המחשבה, הכתיבה, הרדיפה אחר חנויות התקליטים… אני לא יודעת להסביר את זה אבל משהו באוויר השונה עושה מקום באוזניים ובלב לתת באמת תשומת לב לדברים החדשים. בעבודה הראשונה שהייתה לי בעולם ה"אמיתי" (כאילו כל מה שקורה לפני השחרור מהצבא זה לא אמיתי…) אחת המנקות פעם אמרה לי שכדאי מדי פעם להחליף מקום ישיבה במשרד – רק כדי לקבל פרספקטיבה חדשה. זה משפט שנשאר איתי. בטח ברוסיה היא הייתה מדענית גרעין…

בכל אופן, את מצעד הטרמינלים פותחת עבורי השנה לוסי דייקוס עם אלבום שני ומהמם שגם עומד להיות אלבום השנה שלי בקולומבוס (אבל אל תספרו לאף אחד). הסינגל הראשון מתוכו, Night Shift, גרם לי לחכות לאלבום שיצא בפברואר; מדובר באחד השירים היחידים שגרמו לי באמת לעצור ולהקשיב, בדומה אולי לאלבום הקודם של אלינור פרידברגר, New View. יש בקול של דייקוס משהו שמאלץ אותך להקשיב למילים למרות שהיא כל-כך כל-כך צעירה… מה היא כבר יודעת? וואלה, יודעת.

באורח פלאי מצאתי את עצמי בלונדון בסוף השבוע בו יצא האלבום. נחתתי בחמישי אחר הצהריים וטיסת החזור שלי הייתה בשישי אחר הצהריים – 24 שעות של שלג בלונדון ואכילה משותפת מול מחשב במשרד משותף. בחצי השעה שהייתה לי לפני הטיסה רצתי עם המזוודה בשלג ל-Rough Trade בבריק ליין. איך שנפתחו הדלתות – האלבום של דייקוס קרא לי ממדף החדשים… קראו לזה גורל…

אגב, ברקע התנגן לו אלבום שתפס לי את האוזן מכיוון לחלוטין אחר. Superorganism הם הרכב סופר מיוחד שנוצר ב-2017 באופן וירטואלי לחלוטין – חברי הלהקה גרו במדינות שונות ויצרו יחד מוזיקה מרחוק. התוצר המיוחד שלהם הוא בתכל׳ס מהות המאה ה-21 והמילניאלס – משהו אינסטנטי אבל סופר מהודק, מופק בבית אך בחסד עליון, ומרקיד. מה זה מרקיד.

התחלות הן תמיד גם

רק עכשיו, עם תום השנה, אני מתפנה לחשוב מה תהיה המוזיקה שתתנגן בבית שלי ב-2019. אם הכל ילך חלק (טפו טפו טפו), בחודשים הקרובים אנחנו עתידים לעזוב את יפו, לעבור לדירה שהיא לגמרי שלנו בשכונת הילדות שלי, וגם להיות בפעם הראשונה הורים לקטנטן שאמא שלו ממש קיוותה שהוא יהיה בת (מי יודע – אולי זה עוד יקרה).  מה יהיה התקליט הראשון שיתנגן בדירה החדשה? מה המוזיקה אליה ימחא כפיים? אפשר שזה יהיה קניה ווסט? אפשר לא להשמיע לו עלמה זהר? כל מיני שאלות עולות, ביניהן גם מוזיקליות, וככל שעובר הזמן יש לי תחושה ש-2019 עלולה להיות עוד פחות מוזיקלית מ-2018.

מצד שני, כבר מספיק אנשים אמרו לי שהכל ישתנה, ושאני לא יכולה לצפות לשומדבר שידעתי קודם. אז… אולי בעצם תהיה מלא מוזיקה. מלא מלא מלא מוזיקה.