סיכום מוזיקלי ואישי לשנת 2017

21 Rothkos

שנת 2017 החלה בסימן של שינוי כפול, שכן זה ידוע שצרות באות בצרורות: בדצמבר 2016 התחלתי עבודה חדשה ותובענית ושבוע לאחר מכן עברנו דירה וחזרתי  – אחרי שנה בצפון תל-אביב המנוכרת – ליפו, לבית ערבי ופסטורלי בן 90 שנים שאפילו מתהדר בקצת גינה ובעיקר בשכונתיות ובשקט שהיו חסרים לי מאוד. אבל לא שם פסקו השינויים – הכתיבה בקולומבוס שליוותה אותי עוד מאז שנותיי העליזות בירושלים גדלה ותפסה חלק מאוד משמעותי בחיים שלי עד כדי התחושה שלפעמים אני גם קצת עובדת בלהאזין למוזיקה חדשה. אני לא יודעת לסמן בדיוק איפה ומתי זה קרה אך יש לי תחושה שכשקצב החיים התחיל לגבור, כך בעצם כל המרכיבים בחיי התגברו והתגברו כדי להתאים את עצמם לווליום החדש. כמו שאתם בטח יודעים ומבינים – התחושה הזו של להפוך תחביב לכורח היא לא תחושה נעימה במיוחד, והייתי צריכה לקחת צעד אחורה כדי לכתוב באמת כשבא לכתוב.

ועכשיו, כשכל סיכומי השנה מתרגשים עלינו, ביניהם גם הסיכום של קולומבוס, בא לי קצת לכתוב על המוזיקה שעשתה לי את השנה בצורה קצת פחות מעומדת ויותר אישית ובלעדית. אז הנה…

אלבומי ה-Ripple Effect

שנת 2017 החלה בעיקר עם אלבומי 2016 שגילו לי סיכומים של אחרים. במהלך הרבעון, או אפילו מחצית השנה הראשונה, הקשבתי בעיקר לשלושה אלבומים "ישנים", אם תרצו לקרוא להם כך. יחד עם חבלי הלידה במקום העבודה החדש שהביא עמו גם נסיעות מרובות יותר, ועזיבת מקום עבודה קודם שהייתי מאוד מחוברת אליו ברמה האישית, התקשיתי להיפרד לחלוטין מהשנה שהייתה ולהתחיל מחדש. באיזשהו מקום, Mangy Love של Cass McCombs עזר לי להתנתק מ-2016 עם השיר המופלא Laughter Is The Best Medicine.

כשהייתי ילדה בבית-הספר היסודי, חנונית קוראת ספרים ולא פופולרית במיוחד כפי שניתן לנחש, אבא שלי תמיד היה אומר לי שאין לי מה להיעלב: "אם צוחקים עליך – פשוט תתעלמי". עם השנים למדתי שזו אחת העצות הגרועות ביותר שקיבלתי… אם צוחקים עליך – תצחקי גם את על עצמך. צחוק הוא התרופה הטובה ביותר.

בנוסף לאלבום הנהדר הזה שנכנס לארסנל האלבומים "שלי", היו עוד שני אלבומים שהאזנתי להם לא מעט. הראשון, Cautionary Tale של Dylan LeBlanc מתוכו התחברתי מאוד לשיר הנושא ו-Front Row Seat to Earth של Weyes Blood המופלאה שאף חיממה השנה את פאת'ר ג'ון מיסטי בסיבוב ההופעות של Pure Comedy ויצא לי לתפוס אותה ממש מהפרונט סיט.

לוקחת ת'זמן

שנת 2017 התאפיינה בספקנות. כמעט כל האלבומים שאהבתי בסופו של דבר (ומן הסתם גם אלו שלא) – זכו להרבה השמעות חוזרות עד שהשתכנעתי באמיתות האיכות שלהם. האלבום שלקח לי הכי הרבה זמן להתחבר אליו הוא זה של סוזנה סנדפור, Music For People In Trouble. לומר את האמת? אני אפילו עדיין לא בטוחה שהוא כזה מוצלח כאלבום ולא פשוט איגוד של כמה שירים מנצחים שמצליחים להחזיק אלבום שלם על כתפיהם. מהרגע ש-Undercover המהמם יצא – רק חיכיתי שהאלבום השלם יהיה זמין להאזנה באפל מיוזיק (הריליס הדיגיטלי קרה רק חודש אחרי זה הפיזי); זה שיר שהייתי בטוחה שאמשיך להאזין לו כל יום עד סוף חיי ורק רציתי עוד מאיפה שזה בא. ואכן באו עוד: מ-Undercover ל-Reincarnation הגדול מהחיים וכלה ב-Mantra הפותחת את האלבום – סוזאנה סונדפור השאירה את חותמהּ על שנת 2017.

הויניל הראשון שלי

לקח את הזמן שלקח – אבל השנה התחדשתי בפטיפון. הפטיפון הישן בבית ילדותי היה מונח ליד הטלויזיה, בגובה זאטוט, ומדף שלם של תקליטים – רובם ארץ ישראל היפה, הטובה והרגישה – פרוש לרגליי. מה לא היה שם? אתי אנקרי, יהודה פוליקר, ארץ טרופית יפה, מתי כספי, אריק איינשטיין, כוורת… ממיטב הזמר העברי. והשנה? השנה זכיתי להחזיק על המדף שלי את אתי אנקרי, יהודה פוליקר, ארץ טרופית יפה, מתי כספי… אבל גם את האיגלז ואת קינג קרימזון ואת סיימון וגרפנוקל. התקליט החדש הראשון שקניתי הוא Semper Femina של לורה מארלינג שתפס לי את האוזן חזק ולא שחרר, חלקית כי גם חלקתי את אהבתי אליו עם חבר טוב שרק גרם לי לרצות ולהתחפר בו עוד. ובמיוחד בשיר הזה שהוא רוק והוא רוך והוא מושלם.

הבעיה עם מוצרי צריכה היא העובדה שאתה תמיד רוצה עוד.

נסעתי השנה לברצלונה כדי לתפוס את פאת'ר ג'ון מיסטי בסיבוב ההופעות של Pure Comedy. חשבנו שזה יהיה רעיון טוב לנסוע למקום שעוד לא היינו בו וכך מצאתי את עצמי בברצלונה (עיר משעממת שאין מה לעשות בה יותר משלושה ימים) למשך 12 (!!!) ימים ארוכים בהם תפרתי את הרמבלס ואת בתי הקפה הלוך ותפור. אם לפני הפטיפון התחביב העיקרי שלי היה Wine & Dine וריח של חנויות וינטג', בחצי השנה האחרונה התווסף תחביב נוסף: פשפוש אינסופי במדפי חנויות תקליטים. אם אתם מטיילים בזמן הקרוב (או הרחוק) לברצלונה ואתם חובבי מוזיקה, ממליצה לכם לבקר בחנות התקליטים Revolver: מבחר משוגע של תקליטים יד-שניה במצב מעולה לצד מגוון תקליטים חדשים במחיר אירופאי. במהלך הפשפוש בחנות נתקלתי ב-Moonshine Freeze של This Is The Kit ב-10 יורו וכמובן בעוד מגוון תקליטים יד-שניה שלא יכולתי לוותר עליהם. אבל אז (או אז!) החל להתנגן התקליט של קורט וקורטני שהאזנתי לו דיגיטלית מספר פעמים קודם לכן.

יש משהו קסום בחיבור בין קורט לקורטני (צירוף שמות קוסמי לכל הדעות). הם חברים, כמעט אחים, שממש נהנים לנגן ולשיר יחד וזה ניכר במוזיקה שהם עושים הן מבחינת הסאונד והן מבחינת הליריקות. בעוד לקריירות הסולו שלהם לא יצא לי להתחבר, השלם הוא יותר מסך חלקיו במקרה הזה. בעצם הבחירה, בעל החנות בעצם חרץ את דינו של כל תקליט אחר שחשבתי לקחת, כולל את תקליטה של מריקה האקמן – I'm Not Your Man שהוא-הוא ללא ספק אלבום השנה שלי.

ולמה זה אלבום השנה שלי? לומר את האמת – אני לא לגמרי בטוחה; יש אלבומים שהאזנתי להם יותר השנה, ויש אלבומים אחידים יותר שמקלים על האזנה רצופה. אצל האקמן האלבום נע כל הזמן על שני צירים שחותכים אחד את השני: העדין מול המכסח, והמרגש מול המתריס. הסמן הקיצון לעדין והמרגש הוא Cigarette המהמם ומעבר לו בקיצון השני הוא Reckless ואולי המתח הזה ביניהם והגיוון הגדול שיש באלבום הזה הוא מה שהפך אותו לאלבום השנה שלי. אה, וכמובן שגם העטיפה. טריסטן פיגו שאייר את העטיפה הצבעונית לאלבום הזה הוא לחלוטין אחת הסיבות שהתאהבתי באלבום הזה – כי תמיד כיף שיש באלבום קצת מעבר לתוכן מוזיקלי.

זו הייתה שנה טובה גם לאמבר ביין, בת זוגה של מריקה האקמן והאחראית לפרוייקט The Japanese Breakfast. ביין הוציאה השנה אי.פי נהדר בשם Saw You In A Dream. השיר הזה הוא ללא ספק אחד השירים האהובים עליי השנה והקליפ החולמני שלו גם הוא חביב עליי מאוד.

השולחן הזעיר הענק

הופעות באירופה הן הטעם לחיי. טוב, אולי הגזמתי, אבל יש משהו קסום בהופעות של אמנים ענקיים בחללים יחסים קטנים של מאות או אלפים בודדים של אנשים. הסדר המופתי, העובדה שאפשר להגיע מוקדם ובאמת לתפוס מקום טוב מול הבמה, האיכות של הסאונד…. המחיר ההגיוני של הבירה! מה עוד בת-אנוש יכולה לבקש? ובכן, שההופעה לא תאכזב. ובמקרה של צ'אנס דה ראפר – התאכזבתי מאוד. סיבוב ההופעות של ה-Coloring Book אליו הגעתי היה סיבוב בומבסטי, לא אינטימי, בו צ'אנס בקושי שר אלא בעיקר נתן לקהל לשטוף אותו בשירה ובהתלהבות. מביך אותי לרשום פה אבל אחרי יום של טיסה, ואחרי שחיכינו שלוש שעות שצ'אנס יעלה לבמה – החלטנו שאנחנו פורשים בשיא.

מבחינתי, ההופעה שצ'אנס נתן בערוץ טייני-דסק של NPR השנה הוא הפיצוי האולטימטיבי. כן, אני מודעת לכך שמדובר בהופעה דרך מסך, בהצצה קצרצרה לעומת שעה וחצי של הופעה, בחוויה שאיננה חד פעמית או ייחודית לי. ועדיין – אם יש וידאו שהרצתי שוב ושוב השנה ונהניתי והתרגשתי ממנו בכל פעם – מדובר בוידאו הזה.

סופים הם לפעמים

סוף השנה הוא תמיד הזמן הכי קשה למסכמים: מחד – הלחץ של לאסוף את כל הדברים שאהבת במהלך השנה (כן כן, אני יודעת שחלקכם פשוט רושמים תוך כדי השנה – מעריצה אתכם!) כאשר בו בזמן היקום מרעיף עליך עוד ועוד דברים שלא ידעת שהיו קיימים ופתאום הכל מתבלבל לך ואתה לא לגמרי בטוח אם עשית את הבחירות שמייצגות נאמנה את אותה השנה. לפעמים אבל אנחנו שוכחים שהעניין החשוב הוא לא "לייצג נאמנה את 2017", הרי אין 2017 אובייקטיבית; יש אולי קונצנזוס לגבי כמה אלבומים – אבל אין פרספקטיבה נכונה אחת. בגלל זה אני חושבת שנכון להגיד ש-2017 נכון לעכשיו היא השנה שבה גם אהבתי את Tonya Harding של סופיאן סטיבנס למרות שזה שיר שיצא ממש בימים האחרונים. בדיוק באותו אופן אפשר להגיד שלא אהבתי את אלבום הבוטלג של סטיבנס – בו אוגדו שירים שמקומם היה ב-Carrie & Lowell (שאגב, המשיך להיות אלבום מושמע מאוד גם ב-2017 שלי).

כתב מהמם על השיר הזה גיאחה מהבלוג עונג שבת: "לכן אני אוהב במיוחד כשסופיאן לוקח אנשים, מקרים ומקומות אמיתיים ומפורסמים והופך אותם לשיר – החלטה לא כל כך פופולרית בקרב רוב זמרי העולם כיום. גם כשזה כן קורה אצל אחרים, הגישה של סופיאן לשירים כאלה היא שונה. אם הוא היה כותב שיר על טראמפ, כמו שעושים לאחרונה לא מעט זמרים, אני יכול לנחש שלא היה בו בוז, למשל. היה בו ניסיון להבין את היומיום, את העדינות והבושה והכאב שיש גם לטראמפ מעצם היותו אדם חי בעולם. הגישה החוקרת, האמפתית הזו של סופיאן כלפי מושאי השירים שלו – בין אם אלה ההורים שלו או רוצח סדרתי – היא אחת הסיבות שאני כל כך אוהב אותו. טוניה הרדינג היא כוכבת החלקה על הקרח אמריקאית שבאה מרקע בלתי צפוי (והייתה מה שמכונה White trash) והגיע לשיאים אדירים, ואז ירדה מגדולתה בנסיבות מפוקפקות והפכה מגיבורה לאומית למנת היום של צהובונים במשך שנים. ממש עכשיו גם יוצא סרט חדש על חייה. כמו הרבה אמריקאים, גם סטיבנס היה מוקסם ממנה…. השיר הוא לא בדיוק סיפור חייה. הוא לא שיפוט כלפיה, הוא לא מנסה לתאר אותה כמו העיתונים, כמלאך או שטן, גיבורה או מקוללת, מרשעת או בדיחה עלובה. זה ניסיון למצוא בסיפור הסבוך, מלא הניגודים והדרמה של חייה עד כה את הבנאדם, ולראות אותו מקרוב."

בדומה לקאס מקקומבס, וייז בלאד ודילן לבלאנק עליהם כתבתי בתחילת הסיכום, כבר ברור לי מהו האלבום שיצא ב-2017 אך יגרר איתי קדימה לסיכום 2018. בימים האחרונים, עקב העבודה על הסיכום השנתי של קולומבוס וקריאה של אחד מסיכומי השנה החביבים עליי בבלוג הרמוניה דרומית של תומר קופר – התוודעתי לאלבום Mental Illness של איימי מאן. בתחילה לשיר Goose Snow Cone ולאחר מכן לאלבום כולו שמשרה רוגע ואהבה ואמפתיה. הקול של איימי מאן תמיד מתחבר לי לאירוע מאוד מאוד ספציפי – מתישהו במהלך שנות התיכון שלי, אני מאמינה שבכיתה ט' או י', אבא שלי הופיע בבית הספר יום אחד (אני מאמינה שלא היה לי טלפון נייד עדיין, ואם היה לא רצו "לבזבז" מסרונים), דפק על דלת הכיתה באמצע השיעור וביקש שאצא. באוטו חיכו שני האחים שלי וערימה של מעילים, גרביים וכובעים – נסענו לשלג של ירושלים. זו הייתה תקופת המיקסטייפים הגדולה שלי; התחביב הכי גדול שלי היה לייצר דיסקים לכל דורש… את האלבום ההוא פתח It's Not של איימי מאן (כמובן שהיה בו גם את Stupid Thing ואם אני לא טועה הוא המשיך ב-Black Velvet של אליינה מיילס – הייתי חזקה אז בכח נשי).

יש עוד כל-כך הרבה מוזיקה טובה שיצאה השנה, וגם אלבומים שאני יודעת שאני אוהבת ושלא צללתי לתוכם מספיק כי הזמן העומד לרשותנו הוא סופי, כל כך סופי שגם אם אאזין לאלבום חדש כל שבוע – כנראה שנותרו לי עוד בערך 2500 אלבומים חדשים להאזין להם אי-פעם בחיי! הכותבים של Wait But Why ניסו לעשות את התרגיל הזה עם עוד כל מיני דברים, שימו לב לתוצאה.

אם תרשו לי לעשות קצת ניימדרופינג, אזכיר את Slowmotionary של אית'ן גרוסקה, את Boomerang של אליוט מוס ואת Everybody Works של Jay Som שהאזנתי להם אבל לא מספיק ויש לי תחושה שאמשיך להאזין להם והם ימשיכו לגדול עליי ב-2018. לא הזכרתי גם אלבומים שלא חשבתי בחיים שאחבב והפתיעו אותי כל-כך לטובה שאפילו הקדשתי להם מאמר שלם בקולומבוס כמו Sleep Well Beast של הנשיונל. וכמובן שיש גם רשימה ארוכה של שירים שבטח חיבבתי אבל שלא שמרתי לי בצד והם נכנסו מאוזן אחת, יצאו מהשניה והמשיכו במסעם האינטרקונטיננטלי ואולי מתישהו אפגוש בהם שוב ואוהב אותם מהתחלה, כאילו זו הפעם הראשונה.