לבמה עולה קבוצה של אנשים – כל אחד מכוון את הכלים, מסדר את העמדה שלו. במרכז הבמה בחור אפרו-אמריקני (אם להיות פוליטיקלי קורקט) עם תג אורח? עובד במה? אמן? כבר שעה שהוא מסתובב פה בקהל עם כוס בירה. ואז חושך. “אנחנו אלג’יר מאטלנטה, ג’ורג’יה”. מחיאות כף א-לה מיסת יום ראשון פותחות את ההופעה ומהמקום שלי למרגלות הבמה הפוני עף מעוצמת הבסים המלוות אותן; הדי הבס פועמים בי ואני מרגישה שעורכים בי טקס גירוש שדים.
האמת, אלג’יר הייתה הלהקה השלישית לעלות לבמה באותו הערב, ב-Bottom of the Hill, סן פרנסיסקו. פתיחת הדלתות אירעה ב-8 בערב, ואני שלתומי התרגלתי לסטנדרטים ישראליים, לקחתי את הזמן. ב-8:30, כשהגעתי, כבר הייתה להקת חימום על הבמה, כמה דקות אחריה עלה המופע המשני ולבסוף, בערך ב-10 חבורה של אנשים שעד לפני רגע סתם הסתובבו בקהל – עלו לבמה בעצמם והתחילו לכוון כלים.
זה קונספט נחמד, א’ – להתחיל בזמן, אבל אדיר גם להיכנס למקום שכבר משעת האפס…
View original post 265 more words
