תמות, אהובי / אריאנה הרוויץ (2012)

השבוע נכנסתי לחנות ספרים עצמאית בתל-אביב וביקשתי מהמוכר לתת לי המלצה. גוד אולד פאשן המלצה על ספר, סתם כך. השם הראשון שעלה על שפתיו של המוכר הוא פול אוסטר, וחשבתי לעצמי אם אני מבסוטה על ההמלצה הראשונית הזו בין מוכר למישהו זר. מה תמליץ לבן-אדם שאתה בכלל לא מכיר?

תסתכל על הלבוש, על המשקפיים, על השיער המקורזל, על הילקוט המסודר – תנסה לחלץ איזשהו שביב מידע על האישיות שפורצת או נחבאת בתוך כל זה ואז…פול אוסטר.

מצד אחד, אוסטר היה הסופר האהוב עליי בתיכון – כנראה הראשון שפתח את המחשבה שלי לספרות לא קונבנציונלית עם "מר ורטיגו"; לא מזמן אפילו קניתי עותק סתם שיהיה לי להמליץ לאיזה ילד אבוד אחר. מצד שני, עם השנים ירד כוחו של אוסטר ולדעתי מאז "ספר האשליות" שאיבדתי אצל אחת מחברות ילדותי הנושנות לא קראתי משהו מוצלח שלו. עניתי למוכר: "כן, מכירה, ובא לי משהו אחר".

אחרי שנעמדתי בקופה עם "התיקונים" של פראנזן (כי את חירות אהבתי מאוד) ו"כל אתמולינו" של נטליה גינצבורג (בהמלצת המוכר) התחלנו לדבר על זיקית.

תראו, בהתחלה היה הייפ מטורף סביב זיקית. הוצאה עצמאית שלוקחת מחיר אחיד וסביר לחלוטין (50 ש"ח לספר) על כל ספר ומסרבת להשתתף בקרנבלי ענקיות הספרים צומצקי? הרי זה מבורך. אבל אחרי קריאה של כעשרה ממבחר הספרים שבחרו לתרגם אני יכולה להגיד שהבחירות הספרותיות לא מביאות הררי תהילה לעורכי ההוצאה ומרבית ההתלהבות, לטעמי, היא סביב המיתוג. אלו ספרים קטנים יחסית, מודפסים בחן רב, מעטרים כל חלון ראווה או את שולחן המוכר בחנויות הספרים הקטנות והמתוקות גם כך של תל-אביב. קשה שלא לנסות אפילו אחד-שניים-שלושה.

לכן אחרי קריאה של שלושה ספרים בינוניים בסדרה, שמחתי מאוד לגלות את "תמות, אהובי" של אריאנה הרוויץ. אמנם לקחתי שני ספרים בחנות, אבל בתיבת הדואר חיכה לי החדש של זיקית שיצא לאור אך בינואר.

תמות אהובי כריכה

קשה לקרוא את הספר הזה; יש לי תחושה שקשה לקרוא את הרוויץ באופן כללי. הספר מאוד מודרני, שוטף אותך בגל של חרדות וקפיצה ממחשבה למחשבה ולפעמים גם מראשו של אדם אחד לראשו של אחר. הפרקים קצרים ומתאימים לאורח החיים העתידני שאנחנו חיים בימים אלו ממש. זו מעין קפיצה מציוץ לפוסט פייסבוק לקצרצר של גיאחה באלכסון. זה לא מפליא בהינתן כי הספר נכתב ב-2012 על ידי אישה בשנות ה30 לחייה.

לא יכלתי להתנתק מההרגשה כי הרוויץ היא גרסא נוכרית ופרוזאית ליונה וולך. לאורך כל הטקסט הרגשתי שהשתיים משדרות בדיוק על אותו גל. דמותה של הרוויץ מנתקת עצמה מהתינוק שלה ממש כפי שאבשלום מנתק שערותיו מרחם אמו; דמותה של הרוויץ מחפשת את השלווה בעיניי האייל שעל סף ביתה ו-וולך, אם נצטט אותה, שואלת:

הרוויץ גם היא מרבה לכתוב על חיות השדה, על התפר שבין האני האנושי לאני החייתי כפי שעושה וולך ב"מפלצת האיילה":

וְכָל הָעוֹפוֹת הָיוּ בְּגַנִּי
וְכָל הַחַיּוֹת הָיוּ בְּגַנִּי
וְכֻלָּן שָׁרוּ אֶת מַר אַהֲבָתִי
וְהִפְלִיאָה מִכֻּלָּן לָשִׁיר הָאַיָּלָה
וְשִׁיר הָאַיָּלָה הָיָה שִׁיר אַהֲבָתִי
וְקוֹל הַחַיּוֹת שָׁתַק
וְהָעוֹפוֹת פָּסְקוּ מִלִּצְרֹחַ
וְהָאַיָּלָה עָלְתָה עַל גַּג בֵּיתִי
וְהָיְתָה שָׁרָהּ לִי אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי
אֲבָל בְּכָל חַיָּה יֵשׁ מִפְלֶצֶת
כְּשֵׁם שֶׁבְּכָל עוֹף יֶשְׁנוֹ מַשֶּׁהוּ מוּזָר
כְּשֵׁם שֶׁמִּפְלֶצֶת יֶשְׁנָהּ בְּכָל אָדָם
וּמִפְלֶצֶת הָאַיָּלָה סוֹבְבָה לָהּ סְבִיב הַגַּן
כְּשֶׁהָעוֹפוֹת הִרְכִּינוּ רֹאשׁ כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה
וְהַחַיּוֹת נִמְנְמוּ כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה
וַאֲנִי הָיִיתִי כְּלֹא הָיִיתִי כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה
בָּרֶגַע הָרַךְ הַהוּא הָלְמָה בְּשַׁעֲרִי.
וְכָל הָעוֹפוֹת עָפוּ וְהַחַיּוֹת נָסוּ
וְהָאַיָּלָה נָפְלָה מֵהַגַּג וְשָׁבְרָה אֶת הָרֹאשׁ
וַאֲנִי בָּרַחְתִּי וּבְגַן אַהֲבָתִי סוֹגֶרֶת מִפְלֶצֶת
גּוֹרִילָה שְׁחֹרָה וְרָעָה כַּשִּׁכְחָה.

לאור חזרתה של וולך לכותרות, זיקית עלתה על הגל עם הוצאת הספר הזה אל מדפי הספרים (ואל תיבות הדואר). רק נותר לקוות שתמשיך לבחור ספרים כאלה שדנים בנושאים הבוערים באמת, אלו שלא מדברים עליהם ולא נוגעים בהם, אלו שמוחנקים בחשיכה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s