יש אלבומים שההאזנה הראשונה להם היא בלתי נשכחת. לאלבום הזה הקשבתי בפעם הראשונה מול יוטיוב כמו שהיינו רואים פעם בערוץ 9 במצעד השבועי בשבת אחר הצהריים – פשוט צפיתי בקליפ, בהיתי וניסיתי להבין לאן זה הולך. בסוף הקליפ – למרות שזה לא הלך לשום-מקום ואפילו די שעמם לרגעים, לחצתי על ריפיט ובהיתי שוב בקליפות האלה מרכיבות בן-אדם. וזה נשאר איתי.
האלבום פותח בסימפול של לורד באקלי, סטנדאפיסט משנות ה-50' אודות אחד מגלה ארצות, אלבאר נונייז שמו, שידע היכן הוא אבל לא ידע לאן מועדות פניו. ואז – חתיכות על גבי חתיכות מרכיבות יצירה מושלמת ואפוקליפטית שנקראת "Everyday Robots" בניצוחו של דיימון אלברן. מאותו מכשיר שאלברן מבכה את קיומו, זורמים אליי המקצבים השבורים דרך האזניות והדיסוננס קשה מנשוא; ההחלטה אם לשדרג לאייפון 17 הופכת לסיוט.
האלבום הזה הוא יצירת מופת לא רק בגלל העיבודים הנהדרים, אלא בעיקר כי הוא אקטואלי. כולו זועק ניכור, ולהקשיב לו ביום חורפי במטרופולין כלשהי הוא מתכון…
View original post 78 מילים נוספות
Shahar Rodrig 