הספר הזה הוא ממתק למבקרי הספרות בגלריה של "הארץ"; ספר בעברית שנכתב על-ידי ערבי מסלמי יפואי. והנה, אני מוצאת את עצמי רוצה לגונן עליו מפני כל העמירה הס-ים וגדעון לוי-ים שיקחו אותו למקום הקיצוני הזה של: "איזה נורא זה להיות מדוכא ומושפל וטפו עליכם כל יפי הנפש כי אנחנו לגמרי נאורים". אני רוצה להגן עליו מפניהם כי הספר הזה מדבר על קושי, אבל זה קושי שצומח מתוך ההשתלבות. זה קושי שנובע דווקא מהמקום החצוי ששייך ליותר מדי מקומות מתנגשים בו-זמנית, עד שהקונפליקט כבר מעיב על הכל.
אני רוצה לכתוב על הספר הזה בלי להצהיר על עמדותיי הפוליטיות כי בכל-זאת אומרים: "תרקוד כאילו אף אחד לא רואה", אבל אני עדיין חוששת שיקלע לכאן מבקר כזה או אחר ויגיד: "נו בטח, הסמולנים האלה. אוהבי ערבים, עוכרי ישראל". אז כן, אני שמאלנית. שמאלנית ששירתה בצבא (וגאה לעשות מילואים). שמאלנית שצמה בכיפור אבל נוסעת בשבת. שמאלנית שכן חושבת שלפעמים מספיק זה מספיק וצריך "להיכנס בהם", אבל לא לשכוח שה"הם" האלה הם לא מיליון תושבים ובטח שזו לא אמתלה לפגוע בחפים מפשע. אז הנה, זאת עדותי.
באיימן נתקלתי בפעם הראשונה דרך "אלכסון". הוא כתב את הקטע הזה שפרט על נימי נשמתי, וכשגיליתי שיש לכותב ספר שלם מלא במחשבות על כל מיני דברים אחרים – הייתי חייבת להשיגו.
עוד לפני שאני מתחילה לצלול לעולם התוכן של סיכסק, עוד מילה אחת על קניית הספר עצמו. יש מעט מקומות שאני מרבה לחזור ולפקוד. יש את מקום העבודה שלי, אותו אני פוקדת באופן יומי (כולל את מכונת הקפה שיצאה לאחרונה מכלל שימוש. אני מקפידה להגיע אל מיטת חוליה כל יום ולבדוק האם חזרה לתפקוד מלא); יש את הבית ביפו, גם לזה עוד אחזור. בין לבין – בדרך מכלבו שלום בואך שוק הפשפשים – יש את חנות הספרים "סיפור פשוט". השבוע נדדו מחשבותיי אל חנות הספרים הקטנה הזו, וחשבתי שבמשך שלוש השנים שאני פה באיזור גוש דן, הצוות נשאר. כנראה שזה אומר הרבה על מקום עבודה אם הצוות ממשיך לדבוק במשימתו במסירות כזו. ובכן, הגעתי לחנות כדי לרכוש את הספר הזה, ובלי שהייתי צריכה לבקש – הנה הוא עומד על המדף וזועק אל ידיי.
ובכן, לספר עצמו. סיכסק מתאר, בצורה מאוד אינטימית (עד כדי חשד כי מדובר בביוגרפיה), את חייו של גיבור הספר. אותו גיבור, אף הוא לוקה בחיידק הכתיבה ולוכד בפנקסו את משבר הזהות של יפואי מסלמי מתבגר. דרך פנקסו, הוא לוכד משברים נוספים הן בחברה הישראלית-יהודית והן בזו הערבית: השירות הצבאי של ניצן חברתו, חיתון בטרם עת של אחותו ואהובתו, הג'נטריפיקציה ביפו, והפילוג בתוך החברה היהודית עצמה.
הפרק שגרם לי להתרגש יותר מכל הוא הפרק על נמרוד ובית הכנסת: זוהי שבת, וחרדי מבית הכנסת הסמוך מבקש מאמו של הגיבור להדליק עבורם את האור בבית הכנסת. אמו של הגיבור מעבירה אליו את תפקיד הגוי של שבת והוא, מושפל, מלווה את החרדי בדרכם לבית הספר תוך כדי השפלה מיתר חבריו לשכונה אשר צועקים ומגנים את ה"ג'וק" אותו הוא מלווה. יותר מהכל, סוף הסיפור ננעץ לי בבטן כשהבנתי שנמרוד הוא, איך אומרים, "אחד משלנו". כמה שנאה יש בינינו בנו.
אני חושבת שהתרגשתי בעיקר מכיוון שרק אתמול צפיתי בראיון הזה, בו סייד קשוע מציין כמה הבן שלו אוהב להיות אבא של שבת. מילה אחת קטנה והבדל כל-כך גדול.
בנימה אישית (אף יותר), דיבר אליי הציטוט הבא: "הם עוברים לגור ביפו," … "אבל ברגע שהם כבר נמצאים פה, הם לא רוצים לדעת איך קוראים לך". בהיותי תושבת יפו מזה שנה, עולה בי הסכמה אך גם תרעומת: "מישהו שאל אותי איך קוראים לי? אם לא היה רשום על הדלת, מישהו היה אי פעם שואל?" וגם: "אבל אנחנו דווקא מברכים לשלום ולבוקר טוב וללילה טוב לפעמים". בשתי המחשבות האלה יש הדדיות, יש שני צדדים והסכמה שבשתיקה או שלא בשתיקה. אבל יש הסכמה על משהו, אפילו כשעומדים באזעקות ביחד בחדר המדרגות.
אני חושבת שהספר הזה, למרות שקשה לי להזדהות איתו במאת האחוזים, דווקא מדגיש את הקונפליקט שבתוך החברה היהודית עצמה. הקונפליקט הוא לא בין השמאל לימין. הקונפליקט הוא בין הניצים לאלו שמוכנים לראות את מאת הגוונים של האפור שבאמצע, לקרוא את הספר הזה; אלו שמוכנים לדבר עם האחר, ללמוד את שפתו בדיוק כפי שהוא למד את שפתנו במקצועיות כה רבה כדי לזעוק מעל הדפים הצפופים: הנה אני.
Shahar Rodrig 