אני לא חזקה בקולנוע ישראלי. מעבר לצפיות חוזרות ונשנות בגבעת חלפון אינה עונה ובמבצע סבתא – הידע שלי מסתכם בניים-דרופינג כללי. כדי לתקן את העוולה – החלטנו ללכת לצפות ב"הנוער" של תום שובל, ביחוד לאור הביקורות המהללות של אבנר שביט ואורי קליין.
הסרט פותח בסצנה בנאלית – בחור העוקב אחרי תיכוניסטית, מלווה אותה במבטו עד למפתן הבית הפרטי המגודר בשער. הבחור, אשר ילקוט תלוי לו על הגב, לא נראה כמו תיכוניסט בעצמו אלא מבוגר יותר – מה שמשווה לכל הסיטואציה איזו תחושת צמרמורת לא נעימה ביחוד לאור העובדה שהרחובות מוכרים והסביבה המצולמת קצת מזכירה את פריפריית תל-אביב בה ביליתי את מרבית שנותיי.
שאול, התיכוניסט (כך מתברר) הוא אח ליקי אשר התגייס לא מכבר ומגיע לחמשוש ראשון חמוש בנשקו האישי ובביטחון עצמי מופרז. השניים תכננו לחטוף את דפנה העשירה ולדרוש כופר ממשפחתה על-מנת להציל את הוריהם מהבור הכלכלי אליו נקלעו.
לאורך רב הסרט – צוות ההפקה ניסה לשמור על נאמנות גבוהה מאוד לפרטים הקטנים. אחזקתה של דפנה במקלט בניין הדירות שכולנו למדנו להכיר טוב מדי בשנת 91', הרחובות, סגנון הדיבור, הכמיהה לסמארטפונים ואפילו האוטובוסים (להוציא את השימוש בכרטיסיות משנת 2002) – אבל דווקא אחת הסצנות המהותיות בסרט, סצנת החטיפה, נותרה גלמודה בחוסר אמינותה. חטיפה של נערה לאור יום שישי והעברתה באוטובוס מכוסת עיניים? נו, באמת.
סרט צריך להיות סרט – לעיתים הוא בדיוני ולעיתים הוא מבוסס על אירועים אמיתיים – אולם בכל שלב הסרט צריך להיות אמין. אם יצרו עולם בו ניתן למחוק זכרונות, אולם יצרו אותו באופן שגורם לקהל לחפש את הטלפון של מרפאת לקונה – מה טוב. תום שובל פספס בסצינה הזו – הוא יצר סרט עם תחושה כל כך עכשווית, ולהשחיל לתוכה סצינה בלתי אפשרית כזו פוגמת באמינות הסרט אנושות.
את דפנה, בסופו של דבר, מצילה אמונתם של הוריה שומרי השבת אשר לא עונים לטלפונים ועל כן לא יכולים להיענות לדרישות הכופר של האחים יקי ושאול. מרדנות נעוריה ומסגרת כרטיס האשראי הנמוכה – אף הם מגנים עליה מגורל אכזרי יותר. לעומת זאת, יקי ושאול שהוכרחו להתבגר בעל כורחם, נדמה שגורלם לא יטיב עמם וכי הם ימשיכו בדרכיהם הסוררות.
לכל זאת מתווסף קו העלילה המשפחתי – משה אבגי משחק את האב המיוסר, המעשן בהחבא. שירילי דשא משחקת את האם התרה אחר עבודות מזדמנות אך עדיין מפליאה בבישוליה ביום שישי. האינטראקציה בין האחים לאור היחסים העכורים בין ההורים והסבא שמשחיל כמה שקלים פה, כמה שקלים שם. נדמה כי שתי העלילות, על אף היותן שזורות זו בזו – פשוט לא מתחברות. יש ניתוק בין מה שקורה בבית לעלילת החטיפה למרות שהשניה באה על רקע הראשונה.
את סוף הסרט חותמת סצינה מעולה בה יקי ושאול מלווים במבטם רכב אשר חולף בדרכו על פני שילוט "זהירות, ילדים בדרך". אם "הנוער" היה ממוקד בקו עלילה יחיד, ללא התפצלויות מיותרות, היה לו הפוטנציאל להיות סרט בעל אמירה משמעותית – הנעורים שמגנים עלינו מחד, אך קובעים מי המבוגר שנהיה מאידך.
זהירות. ילדים בדרך.
Shahar Rodrig 