והוא האור / לאה גולדברג (1946)

והוא האור / לאה גולדברג, 2005, הספריה החדשה (הופיע לראשונה בספרית הפועלים בשנת 1946).

אני לא חזקה בשירה, עליי להתוודות. בסקירה מהירה של מדף הספרים המצומצם שבדירתי נמצאים ספרי השירה צמודים לקיר, נחבאים. הם כוללים בעיקר ספרי מפתח בשירה העברית שנגנבו מספרית אמא ומעוטרים בהקדשות "למ"כית אורית". בין דפיהם אני גם מוצאת לפעמים איזו מצב"ה.

כנראה שבניגוד לחבריי שוחרי השירה קראתי את הספר הזה כטאבולה ראסה, מבלי להכיר, לחבר את הקצוות, להדק את השירים ומתוך כך להבין את התפתחות יצירתה של לאה גולדברג כמשוררת. כל דבר שאנחנו עושים בחיינו נצבע בצבע החוויות הקודמות. כנראה שמה שצבע את חוויית הקריאה של "והוא האור" הן דווקא פיסות מחיי היום-יום ולא מעולם התרבות העברית.

"והוא האור" מספר את סיפורה של נורה, בחורה צעירה אשר חוזרת לעיר מגוריה לחופשת הקיץ שבין הסמסטרים. כבר בנסיעת הרכבת נורה מצטיירת כבחורה מהורהרת, רומנטית מעט, שקועה בעצמה, סקרנית, בעלת סוד. היא איננה מוכנה להסגיר את עיסוקם של הקריגרים וליתר דיוק – אינה רוצה להסגיר את עובדת הקלון שהמיט אביה על משפחתם בלא עוול בכפו.

עת היא מגיעה לביתה, היא מגלה כי האם התגרשה מבעלה ומגיבה לכך בשלוות נפש מפתיעה (במיוחד ביחס לשנת כתיבת הספר). השתיים נוסעות יחד אל בית נופש אליו מגיעים יהודי העיר בעונת הקיץ. עת הן על הספינה, מופיע חבר משפחה משכבר הימים אשר נדד לאחר מלחה"ע הראשונה לארה"ב, משם שלח לנורה ולהוריה שירים פרי עטו. האיש הזר מהלך על נורה קסם בלתי פתור. אלברט ארין מבוגר ממנה בכמה עשורים, הוא חבר ילדות של הוריה ולו בת הגדולה מנורה. אם כן – מה לה? מדוע מחפשת היא כל-כך את חברתו? לפרקים נדמה שארין הוא מעין גשר צר אל אביה האבוד.

אביה של נורה היה אדריכל ידוע ואיש החברה הגבוהה, אולם לימים מקצועו היחיד הינו משוגע ומטורף, סַפּק בלתי נדלה לרכילות יהודי העיירה בשל היותו חולה-נפש. זכרון ילדותה של נורה הוא זכרון כאוב בו האב מביא לה את ארוחת העשר לבית הספר, עומד על במה ונושא דרשתו לקול לעגם של הילדים.

באחד מטיוליהם ארין טוען כי "רק מה שנשתמר בזכרון, דווקא אותם הדברים הבלתי חשובים כביכול, הם המהווים את ישותנו האמיתית. הם כאותה קולטורה שאדם נותן אותה בתוך היין, נאמר… הנה בא הממונה על היקב ונותן לתוך חבית אחת אותו הדבר הזעיר שבזעיר, קולטורה של ורמוט, נניח. והחבית הזו איננה עוד סתם יין, החבית הזו כולה היא ורמוט". אם כך – הרי שנורה כולה היא שגעון. גרעין זה טמון בה, כפי שטוענת דודתה זלאטה, על מיטת חוליה: "בדמכם הוא זה. בדמה של כל המשפחה. כל הקריגרים.".

בעמודיו האחרונים של הספר מובאת פרשנותו של מנחם פרי לספר זה. אמנם הספר פורסם פוסט-מלחה"ע השניה, אולם הוא מתרחש בשנים הקודמות לה (קיץ 1931). שנים בהם אירופה עוד דנה במלחמת העולם הראשונה כרעה החולה של היבשת. מדי פעם, גולדברג מחברת אותנו לתמונה הכללית – המאבק הזה בין חושך לאור, האור הגלום בחושך, העין הצופיה לארץ-ישראל, המאבק בין היהדות כקלון ליהדות כמצב נתון; אולם לא הייתי קוראת לרומאן "אמירה מפוכחת על הציונות".

##

חזרתי השבוע לבית ההורים ללילה קצר במחיצת מדף הספרים המאוכלס יותר. בין ספרי השירה של אמא מצאתי גם את "מוקדם ומאוחר" של לאה גולדברג. ניסיתי למצוא עדויות לנטייתה האובדנית-סכיזופרנית הפזורה כחצי-משאלה חצי-פחד לאורך כל הרומאן. האם הבחירה לכתוב בגוף ראשון מבטאת הזדהות כלשהי? הרי אביה של לאה, כאביה של נורה, סבל ממחלת נפש לאחר עינויים בשבי הצבא הלבן.

רפרפתי על השירים, ואחד תפס את העין והלב:

"תְמוּנָתֵךְ כֹּה שְׁלֵוָה – אַתְּ אַחֶרֶת:
קְצָת גֵּאָה וּנְבוֹכָה עַל שֶׁאַתְּ – אִמִּי.
מְלַוָּה בְּדִמְעָה וּבְחִיוּך מְוַתֶּרֶת
וּמֵעוֹלָם אֵינֵךְ שׁוֹאֶלֶת: "מִי?"

לֹא תָּמַהְתְּ, לֹא רָגַזְתְּ, עֵת בָּאתִי אֵלַיִךְ
מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ וְאָמַרְתִי "תְּנִי!"
אֶת הַכֹּל הֵבֵאת לִי בְּמוֹ יָדַיִךְ
רַק מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי – אֲנִי.

וְיוֹתֵר מִמֶנִי אַתְּ הַיוֹם זוֹכֶרֶת
אֶת יְגוֹן-יַלְדוּתִי, וְנַפְשֵךְ כְּבָר פָּתְרָה:
עֵת תָּבוֹא אֵלַיִךְ הַבַּת הַבּוֹגֶרֶת,
הִיא תָּבִיא אֶת יֵאוּש תּוּגָתָה שֶׁבָּגְרָה.

כֵּן. אָבוֹא רְצוּצָה וְלֹא אֶשְׁאַל לִשְׁלוֹמֵךְ.
לֹא אֶבְכֶּה בְּחֵיקֵךְ, לֹא אֶלְחַשׁ: "אִמִּי!"
אַתְּ תֵּדְעִי:
זֶה שֶׁעֲזָבַנִי הָיָה לִי יָקָר מִמֵּךְ
וְלֹא תִשְׁאָלִינִי: "מִי?""