זורבה היווני (1946)

-התקנטרתי, התרגזתי: "אתה לא מאמין בבן-אדם?"

-"אל תתרגז, אדון. לא, אני לא מאמין בכלום. אם הייתי מאמין בבן-אדם, הייתי מאמין גם באלוהים, הייתי מאמין גם בשטן; וזה הרבה בלגן. העניינים מסתבכים, אדון, ואני מוצא את עצמי בצרות-צרורות."

…

-"מה, אתה לא מאמין בשום דבר?" צעקתי, רותח מכעס.

-"לא, אני לא מאמין בשום דבר. כמה פעמים אני אגיד לך?! אני לא מאמין בשום דבר, ולא באף אחד. רק בזורבה. לא בגלל שזורבה יותר טוב מהאחרים, בכלל לא, אבל בכלל לא! בהמה גם הוא. אבל אני מאמין בזורבה, כי רק עליו יש לי שליטה, רק אותו אני מכיר, כל השאר רוחות רפאים. עם העיניים שלו אני רואה, עם האזניים שלו אני שומע, עם המעיים שלו אני מעכל. כל השאר, אני אומר לך, רוחות רפאים. אם אני מת, הכל מת. כל הזורבהקוסמוס יורד למצולות."

##

קשה לי לגמרי לעכל את הספר הזה; אני חושבת שזה ספר שאצטרך לקרוא שוב, אולי בעוד עשור, ועד אז לפרק לחתיכות ולסוע לאט לאט בדרך החיים הסוללת אותו, לעכל את הניסיון לחיות בפשטות וללעוס לאט ובהנאה את הדברים הקטנים.

לא הכל אהבתי בספר הזה – ההתייחסות של קזאנצאקיס לנשים היא מכפירה. דווקא פה זורבה גיבור הספר הוא הקטגור, בעוד "האדון" התמים, הסופר הרומנטיקן, הוא הסנגור. זה המצטייר כפתי – הוא המעריך נשים באשר הן, כבני-אדם; יש בזה משהו מאוד מעליב ודורסני ואני מעדיפה להתייחס לספר כאל מיושן, כדי שביזוי הנשים שבו לא יהיה כטעם לפגם.

בכמה משפטים: האדון יושב לו בעיר נמל, כשלפתע הוא פוגש איש מבוגר המזכיר לו ידידות-עבר מעיר נמל אחרת. האדון וזורבה מתחילים לשוחח על עניינים שברומו של עולם (תרתי-משמע). האדון הוא מלומד, מעיד על עצמו כי את רב חכמתו שאב מהומרוס, ברגסון, וניטשה – אך ביניהם שוכן לו זורבה במקום של כבוד שכן זורבה הוא שלימד את האדון (כמשל לעולם הנאור כולו) להנות מהדברים הקטנים, להתפלא למראה כוכב זורח או עלעל צומח.

הספר הזה מעלה בי תהיה נושנה (או לא כל-כך נושנה) – ה"בעיה הקשה" (The Hard Problem): האם התשובה לשאלת האנושות או, אם תרצו, לגרעין ה(על)-אנושי הזה – כל-כך פשוטה שאיננו מצליחים לראות אותה, או שהיא כל-כך מורכבת וסבוכה ומפותלת שיקח שנים לפרום אותה ולהבין באמת למה ואיך וכמה? מהכתוב נובע שזורבה מייצג נאמנה את אסכולת הבעיה-הקלה-מדי (נאמר נטורליזם), בעוד האנושות כולה הגלומה בדמותו של האדון, נוטה לרומנטיקה, לאבדנות, להרהורים והתחבטויות (עם נטיה קלה-בינונית לבודהיזם). שנאמר:

"עם כל זה, הייתי מדבר עליו לעתים קרובות עם החברים שלי ומחיה בתוכי את הנשמה הגדולה. הערצנו את ההילוך הגאה הבוטח, הרבה מעבר להיגיון, של הבן-אדם הבור הזה. פסגות רוחניות שאנחנו נזקקנו לשנים של ייסורים גדולים כדי לכבוש אותן, הוא הגיע אליהן בכמה מלים מסותתות…"

##

סצנת הסיום, המוכרת לכולם מהעיבוד הקולנועי שנעשה לספר היא בעלת סיום קצת מתוק יותר מזה שמצייר קזאנצאקיס. הסיפור הזה על חברות גברית אמיצה ובוטחת, כזו שמאפשרת לבעליה לרקוד האחד בפני השני, נגמר בפרידה מרה:

"יכול להיות שאני אשאר…." אמרתי, נחרד מהרוך הפראי של זורבה. "יכול להיות שאני אבוא איתך; אני חופשי!"
זורבה הניד בראשו:
"לא, אתה לא חופשי," אמר. "החבל שאתה קשור בו הוא קצת יותר ארוך מהחבל של האנשים האחרים, זה הכל; אתה, אדון, יש לך חוט ארוך, אתה הולך ובא, נדמה לך שאתה חופשי, אבל את החוט אתה לא חותך; וכל זמן שאתה לא חותך את החוט…"