יש סצנה אחת, ממש בראשית הסרט, ששבתה אותי. אני לא יודעת אם כפל המשמעות היה מכוון (אני מניחה שכן), אולם הוא היה דק, בועט ומשעשע כאחד. שירה ואמהּ, חרדיות המתגוררות בתל-אביב, עומדות בתוך סופר-מרקט כאשר האם מתקשרת לרב על-מנת לברר היכן נמצא השידוך של בתהּ. הן אמורות לחזות בו בסופר-מרקט, לבהות בו כמו בגן-חיות. הרב עונה לה בטלפון: "הוא במקרר של החלב". האסוציאציה הראשונה שלי הייתה: חלב, לערבב בשר-חלב, שידוך, שוק בשר, בשר חלב, לערבב. היופי שבצורת ההגשה.
שירה, בת 18, מצפה בכיליון עיניים להנשא לבחיר-רבהּ. אולם למרבה הצער, אחותה ההרה נפטרת ומותירה את בעלה יוחאי אלמן עם רך נולד. אמהּ של שירה מתקשרת לרב ומציעה לו שימליץ ליוחאי להנשא לשירה, על-מנת לשמור את הצאצא בתוך הבית. נוצר מצב של ייבום "הפוך" – גבר הנושא את אחות אשתו המתה, משמע האישה היא החולצת. הסרט נסוב סביב הדילמה הגדולה, ההחלטה ששני הצדדים נדרשים לה וההקרבה הגדולה של שירה.
חבר טוב אמר לי שחסרים בסרט הזה החיים שמעבר, המשמעות שיש בחיים מעבר לנישואין, מעבר לליל הכלולות, מעבר למצוות פרו ורבו. אני לא בטוחה שאני מסכימה. האם סרט שנוגע בנושא אחד הוא סרט שלא מציג מספיק? האם סרט חייב להיות נאמן למקור (החיים עצמם)? והאם בכלל אנחנו מכירים את העולם החרדי, ובפרט את בנות העשרֵה החרדיות, מספיק בשביל לחרוץ שהשידוך איננו כל עולמן? הרי יש גם רווקות חילוניות בנות עשרים ושלושים שעולמן התרבותי מסתכם בכיליון עיניים לשמלה הלבנה. לפעמים ההגזמה עושה טוב ליצירה – ובמקרה הזה אני דנה אותה לטובה.
יש לי חיבה גדולה לסרטים עם סופים פתוחים, לסרט שלא אומר את המילה האחרונה, הסופית, שלא נותן לך לחזור לשגרת היום שלך בקלות. אלו סרטים שאני נוטה לחזור אליהם גם, פה ושם, כדי לתת להם כל פעם פרשנות ההולמת את מצב הרוח שלי באותו הרגע. זה אחד כזה. הסצנה האחרונה, כמו הסרט כולו, מצולמת נפלא ומשאירה טעם מר-מתוק בפה. קצת כמו האפטר-טייסט של יין קידוש. לחיים.
Shahar Rodrig 